בשנים האחרונות אני מתהלך בעולם בתחושה שאני בר מזל. שיש לי יתרון מאוד משמעותי על פני הרבה מאוד אנשים. ולא, אני לא יותר חכם או מיוחד או יפה, גבוה, רזה, עשיר או מוצלח. היתרון הגדול הוא "בסך הכל" העובדה שאני חלק מקבוצה. קבוצה הנפגשת באופן קבוע פעם בשבוע בכל יום ראשון למשך 9 חודשים בשנה. במקרה שלי זוהי קבוצת פסיכודרמה.
חשבתי לעצמי למה זה כזה יתרון, ועלה לי דימוי של תמונה שמראה קצה קרחון, ולא סתם תמונה אלא כזו שנמצאת באינסטגרם. אני אסביר: בני אדם הם כמו קרחונים. מה שרואים זה רק קצה הקרחון ומתחת יש עולם עצום. העולם הפנימי הוא כל כך גדול ונסתר לרוב גם בפני אותו אדם עצמו. וגם החלק הקטן שכן רואים מגיע דרך פילטר (סרטים בלשון העם) ולא תמיד נראה כמו שהוא באמת. בדיוק כמו באינסטגרם… וכך יוצא שחלקים עצומים של אותו עולם פנימי, עולם שהוא עשיר עדין ורגיש כל כך, בכלל לא רואים.
כאמור אותו עולם פנימי של אדם לא נסתר רק עבור אלו שמתבוננים מבחוץ. חלקים רבים נעלמים גם מהאדם שזהו עולמו שלו. אנחנו בעצם הולכים בעולם ובטוחים שאנחנו מה זה מכירים את עצמנו למרות שבפועל אנחנו נמצאים במגע רציף רק עם חלק מאוד קטן שלנו. ישנם חלקים שלמים שאנחנו או בניתוק, או בהכחשה, או פשוט לא יודעים על קיומם. יש סיבות רבות לכך, אלו חלקים לא נעימים, כואבים, מגעילים, מפחידים, דוחים וכן הלאה. הפתרון הלא מודע הוא לעשות כמו פילטר באינסטגרם, למשל עוטים חיוך ויוצאים לעולם.
אבל יש בעיה, החלקים האלה, נסתרים ככל שיהיו, משתקפים החוצה מבלי שנרצה בסיטואציות רבות בחיים. בזוגיות, במקום העבודה, מול הילדים, מול ההורים ובכלל במערכות יחסים. באותן סיטואציות הדורשות מאיתנו קשר ומגע מלא עם עצמנו ועם אחרים, חומרים לא מעובדים ולא מוכרים כמו "בורחים החוצה" מתוכנו. יכול להיות שאחרי המעשה נחשוב, איך זה קרה לנו בכלל? למה אמרנו את מה שאמרנו או למה התנהגנו באופן שהוא לא תואם את הערכים האמיתיים שלנו?
בנוסף חוסר המגע עם העולם הפנימי יכול להתבטא בחרדות קיומיות לא ברורות, תחושה של חוסר מרוצות, דכאונות, פחדים, קושי להרגיש שייך, תחושה של איבוד כוח במיוחד מול אנשים מסוימים. תחושה של אי סימטריה כלומר אני למטה או למעלה ביחס לאחר. ובעיקר תחושה של אי מימוש העצמי, כאילו יש ידיעה שאני לא באמת מי שאני, שאני יודע שאני יכול להיות אחרת. ואיך באמת אני אהיה מי שאני אם אני לא מכיר את עצמי?
איך כל זה קשור לקבוצה?
עכשיו הבשורה הטובה, מסתבר שקיימת טכנולוגיה דווקא מאוד לא חדשנית, המאפשרת למי שמעוניין בכך, ללמוד ולהכיר את עצמו, להכיר את אותו עולם פנימי עשיר ומורכב על כל החלקים שבו. לטכנולוגיה הזו קוראים קבוצה תהליכית.
חווית הישיבה בקבוצה, מעניקה לנו באופן מיידי מפגש עם החלקים שלנו. אנחנו נפגשים איתם דרך האנשים שסביבנו. יהיו שם אנשים שמייד נרגיש חיבור אליהם, יהיו כאלה שנקנא בהם, יהיו כאלה שיעוררו בנו כעס ודחייה. יהיו כאלה שנפחד להתקרב אליהם. ומי אלו אותם אנשים? הרי הם מייצגים את החלקים הפנימיים שלנו. החלקים שאנחנו כן קרובים אליהם ישתקפו מייד באנשים שאנחנו מתחברים אליהם בקלות והחלקים הנסתרים ישתקפו דווקא דרך אותם אנשים שאנחנו מתקשים לעכל, מתקשים להתקרב אליהם.
באחת מסדנאות התנועה שהעברתי אמרה מישהי שזה בסדר שלא היה לה כיף לרקוד עם כל אחד, "לא חייבים להסתדר עם כל אחד" כך היא אמרה. ואכן היא צודקת זה באמת בסדר. וקבלה של המצב הקיים עדיפה יותר על הלקאה עצמית. יחד עם זאת, שיקפתי לה, מה יקרה אם בכל זאת תלמדי לרקוד עם עוד סוגים של אנשים? לאן זה יכול להביא אותך? כי שם הגדילה נמצאת.
הגדילה נמצאת ביכולת שלנו להרחיב את רפרטואר האנשים שאליהם ניתן להתקרב, שאיתם ניתן לרקוד או מחוץ לסטודיו להיות במגע ובמערכת יחסים. וכדי להיות מסוגלים להרחיב את הרפרטואר, הסוד נמצא במידת ההיכרות וההכלה שלנו את עצמנו ואת העולם הפנימי שלנו. וזה מה שקבוצה נותנת.
הזווית האישית שלי
אני זוכר את השנה הראשונה שלי בקבוצה. הייתי מביא למפגשים מקרים מתוך מערכת יחסים שהייתי נתון בה אז. אני זוכר איך הייתי בטוח שאני זה "שצודק" במקרים שהבאתי. להפתעתי בפעמים רבות, הקבוצה הייתה משקפת לי לפעמים ממש פה אחד, כמה אני הוא זה שדווקא לא צודק. כמה אני הוא זה שלא רואה או מתחשב בצד השני. וכן, זה היה מפתיע אותי מאוד. איך יכול להיות? בהתחלה כמובן הרגשתי שלא מבינים אותי ועושים עלי "עליהום". עם הזמן למדתי שהדברים נאמרים באהבה ומתוך מטרה לעזור לי לגדול מה שלאורך התהליך עזר לי להסיר עוד מנגנון הגנה ויכולתי להקשיב לנאמר. או אז דרך הקבוצה למדתי להכיר חלק נוסף שלי. את החלקים הכוחניים שלי, אלו שרוצים לשלוט ולקבוע מה יהיה. אני הרגשתי תמיד שאני החלש. בכלל לא הייתי במגע עם החלקים הכוחניים. במשך השנים והתהליך הקבוצתי למדתי לאזן. מאחר ואני מכיר גם את החלק החלש וגם את החזק יכולתי לזהות מתי אני נמצא פה או שם ובהמשך גם ממש לבחור, עם איזה חלק אני מגיע בכל רגע למפגש עם האחר.
ומדוע תהליך ארוך טווח? בדיוק מאותה סיבה שאי אפשר לראות את העולם בפרק זמן קצר למשל יום או חודש, ישנן הרבה ארצות ובהן הרבה ערים עם רחובות רבים ובתים. לוקח זמן לתור, לחקור ולבקר בכל אותם מקומות. ללמוד להכיר באילו מקומות נרצה לבקר עוד ובאלו פחות. ללמוד מה הרחוב (הפנימי) שהכי מתאים לנו לבקר בו בכל רגע בחיים. ככל שנלמד להכיר יותר את העולם הזה נוכל יותר לבחור היכן להתמקם מול אנשים שונים, מול סיטואציות שונות ומורכבות, נוכל להכיל את החיים בקלות, בטבעיות ועם המון נינוחות ושקט. מה שמאפשר חופש אמיתי.
וזה מה שקבוצה נותנת. זהו הכוח המרפא של הקבוצה. ההתמודדות בלפגוש אנשים שונים, בלתפוס מקום בתוך קבוצה, בללמוד להרגיש חלק, שייך, מוערך ואהוב. בלהתבונן בחלקים בפנימיים, ללמוד להכיר את כולם, להתיידד ולהכיל את העולם הפנימי שלי. זוהי חוויה מגדלת ברמות שקשה לתאר. בעזרת הכח הקבוצתי אפשר ללמוד על עצמנו, לגלות חלקים, התנהגויות ודפוסים שבאופן אחר קשה עד בלתי אפשרי לגלות. מה שמאפשר לשינוי להגיע ולריפוי להתרחש.
אודות המחבר
השארת תגובה